החלטה בתיק ב"ש 4930/05

ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופט חיים לירן) מהיום.

המשיב נעצר ביום 8.9.05. מעצרו הוארך לצרכי חקירה עד היום. היום נתבקשה הארכת מעצר נוספת, למשך חמישה ימים, לשם הגשת כתב אישום. ביחד עם הבקשה להארכת המעצר, הוגשה הצהרת תובע לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

בית משפט השלום הורה על שחרורו של המשיב בתנאים; משנתבקש לדחות את ביצוע החלטתו, דחה בית משפט השלום את הבקשה.

המדינה עוררת על ההחלטה שלא לעכב את הביצוע, ועל ההחלטה בדבר שחרורו של המשיב בתנאים.

המשיב חשוד כי נטל חלק בשני מקרים של שוד נהגי מוניות אשר בוצעו ביום 4.9.05. ישנם שלושה עצורים נוספים בפרשה, והללו חשודים בביצוע שבעה מעשי שוד. למקרא הודעותיהם, ובהתחשב גם עם הודעתו האחרונה של המשיב, שבה הוא מודה כי לא אמר אמת בהודעתו הקודמת, שוכנעתי כי הבסיס הראייתי לבקשה להארכת המעצר לשם הגשת כתב אישום, מוצדק.

על-פני הדברים, ניכרת מסוכנותו של המשיב, גם אם האלימות שהתלוותה למעשי השוד, מיוחסת לאחרים. הוא עצמו נהג מונית, ותפקידו באותם מעשי שוד היה להסיע את החשודים האחרים בדרכם לביצוע מעשיהם, לסייע להם באיתור נהגי מוניות פוטנציאליים, ולנהוג את המונית בסמוך למונית שאותה התכוונו בני החבורה לשדוד, כדי 'לפתוח ציר', ולדווח לחבריו על קיומם של מחסומים, ניידות משטרה וכדומה.

לחובתו של המשיב רישום פלילי, והוא מרצה לעת הזאת עונש מאסר בעבודות שירות על עבירת סמים.

חומרה לכאורית מיוחדת יש במעשי העבירה המיוחסים לו, בכך שנעשו בשעות שבהן אמור היה לבצע עבודות שירות. גם מעצרו, ביום 8.9.05 בשעות הצהריים, נעשה כשהמשיב לא נמצא במקום שבו הוא אמור לבצע עבודות שירות.

הוגש לעיוני זכ"ד מיום 8.9.05 על כך שהמשיב נשמע כשהוא מנסה להדיח אחד מן השותפים למעשי העבירה, אשר הפליל אותו, כדי שיחזור בו מן ההפללה, ויתאים את גירסתו לגירסתו של המשיב בחקירה.

הלכה פסוקה היא, "כי הכל מצווים לנקוט בזהירות מיוחדת, ולא רק במעצרו של אדם, אלא גם בשחרורו" [בש"פ 10928/03 ג'עפרי נ' מדינת ישראל (פיסקה 5). נראה, בנסיבות העניין, כי היה מקום לעכב את ביצוע ההחלטה.

מסוכנותו של המשיב, אינה דבר של מה בכך. במצב הדברים כמתואר, כשקיימת לכאורה מסוכנות ממשית, צריך היה להורות על הארכת המעצר. בית המשפט קמא התבסס בהחלטתו על החלטת בית המשפט העליון בבש"פ 2526/05 אבו רמילה נ' מדינת ישראל. שם, אכן שוחרר מי שהואשם בקשירת קשר עם שניים אחרים כדי לשדוד חלפן כספים, ואף פרץ את הסורגים בדירתו של החלפן, וביחד עם אחרים זינק על החלפן, הפיל אותו לרצפה ונטל כספים שהיו בכיסו, וכן גם את תיקו. אלא ששם דובר בבקשה למעצר עד תום ההליכים. החלטת השחרור נתקבלה אחרי הגשת תסקיר. להבדיל מן העניין שנדון שם, בענייננו טרם הוגש כתב אישום, אין בפנינו תסקיר מעצר, וממילא לא ניתן היה לבצע בדיקה מעמיקה של חלופת המעצר שהוצעה. כמי שנתפס למעשי העבירה הנ"ל, בשעה שהוא אמור לבצע עבודות שירות, ספק אם ראוי המשיב לאמון, כנדרש לצורך חלופה למעצר. אמנם אינני שולל כלל וכלל אפשרות, כי לאחר הגשת כתב אישום וטיעון ממצה בחלופה למעצר, בין היתר, באמצעות תסקיר, יימצא כי ניתן יהיה להסתפק בחלופה כאמור; אך לא בשלב זה.

צודק ב"כ המשיב בטענתו על כך שתכלית החקיקה איננה לשים את בית המשפט כחותמת גומי על הצהרת תובע, באופן שתביא בהכרח למעצר. נדרשת בדיקה של כל מקרה לגופו. כאמור, בחינת הראיות בעניין דנן, ועוצמת המסוכנות, מחייבים, בשלב זה, מעצר.

ב"כ המשיב הלין על ב"כ העוררת, על החפזון בהגשת הערר, ו"חטיפת המשיב לכאן", חרף ההחלטה לשחררו.

חפזון אכן היה, אך בדיעבד הסתבר, כי החפזון מוצדק. לחובת המשיב תלויה ועומדת פקודת מאסר עקב אי תשלום קנס. כיוון שכך, הפגיעה בחירותו איננה 'כצעקתה', אם בכלל.

לפיכך, החלטתי לקבל את הערר במובן זה, שהחלטת השחרור תתבטל, ומעצרו של המשיב יוארך ביומיים, עד יום 13.9.05 בשעה 14:00.

ניתנה היום ז' באלול תשס"ה (11 בספטמבר 2005), במעמד הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: